מעיין דגן (24, 1.75), היא מהדור האחרון למעשה שגידל בי"ס "בליך". הילדה ממושב בני עטרות שליד נתב"ג, התחילה לשחק כדורסל בפתח תקווה, כממשיכת דרכה של אימה ששיחקה במועדון. כשסיימה את לימודי החטיבה, היה ברור שהכישרון שיש לה בענף מחייב קבוצה גדולה יותר. נבחרה אגודת מכבי רמת חן, שם שיחקה בנערות ובתיכונים, משם הגיעה גם לנבחרות ישראל נערות (של גלית מוסאי ועתודה (של עדן ענבר). אח"כ הגיעו שנתיים בהן לא קיבלה דקות בליגת העל, בקבוצה הבוגרת של רמת חן, היא ירדה ללאומית, כיכבה שם ואף הובילה את בני יהודה ורמלה לשתי עונות מהטובות שלהן בשנים האחרונות והיעד הבא היה אמור להיות הסתערות מחודשת על ליגת העל. ואז משום מקום, על קו ה-3 הסתובבה הרגל, הרצועה נקרעה והיעד נדחה.
שיקום של למעלה מחצי שנה נמצא בשלבי סיומו בימים אלה ודגן נערכת כבר לעונה הבאה, הזדמנות מצוינת לברר איך התמודדה עם השנה הקשה ומה עושים הלאה.


קודם כל, איך את מרגישה?
מצוין הפציעה כמעט לגמרי מאחורי, אני לפחות רוצה לחשוב ככה. גם מבחינה מנטאלית אני מתחזקת ונמצאת במקום טוב ובטוח שיכולה לחזור, כבר רעבה לכדורסל.
זו תחושה של פגרה אחת ארוכה עוד מסוף העונה שעברה ואני כבר לא יכולה לחכות לשחק.


כמה זה מפחיד לחזור לשחק אחרי פציעה כזו?
אין אצלי את הפחד הזה. עברתי פציעה דומה בברך השניה כשהייתי בכיתה י'. אז מישהי נפלה עלי והרגל עשתה תנועה פיזית לא טובה, הפעם אני לבד עשיתי תנועה לא טובה וזה קרה ברגל השניה.
בגלל שאני יודעת שחוזרים חזקים אז אין בי פחד את אותו פחד שהיה באותה תקופה.


הפציעה תפסה אותך לקראת העונה אולי הכי משמעותית בקריירה, ואת מבינה שכל העונה הלכה, איך מקבלים את זה?
וואו. זה היה ממש קשה, במיוחד כי היה תזמון מושלם להגעה שלי לליגת העל אחרי שנתיים טובות בלאומית. הרגשתי שהייתי צריכה להיות שם, הגעתי לקבוצה שהרגשתי בה טוב מבחינה מקצועית, חיבור עם המאמן ועם כל מי שמסביב ופשוט בשניה אחת זה נגמר.


איך מתמודדים עם הבשורה?
מאד. שוק, דיכאון. היתה תקופה קשה וארוכה יחסית עד שעיכלתי את המצב. איך שזה קרה היה לי ברור שזה קרע, בסוף השבוע אחרי MRI כבר קיבלתי את הבשורה המבוססת.
די מהר היה לי ברור שאני רוצה ניתוח, אמרו לי שאפשר גם בלי ויש כל מיני אפשרויות אחרות, אבל דאגתי קודם כל לרגל שתהיה בסדר, גם לחיים שאחרי הכדורסל.


עברו מחשבות על פרישה?
ממש בימים הראשונים, הרגשתי ש"דיי מספיק". כשיש כאבים חזקים כ"כ אז זה עוברת בראש השאלה 'למה לחזור למקום שגורם לי לכאב הזה'. לא רציתי לדבר עם אנשים על כדורסל אבל זה עבר מהר מאד כי עדיין יש לי שאיפות. אחר-כך בהדרגה, מהתחושה של באסה לראוות את המשחק מהצד, אני הולכת עושה את תרגילי וטיפולי הפיזיותרפיה וחוזרת מהפגרה הארוכה שהיתה לי.


ואחרי הניתוח התחלת להשלים עם המצב?
עדיין לא, גם אחרי הניתוח היה לי קשה. חודש אח"כ עוד לא הייתי מסוגלת להגיע לאולמות כדורסל, אבל לאט-לאט התחלתי להשלים עם המצב ולחזור למשחקים של פ"ת.


כמה זמן לקח עד שחזרת לצפות במשחקי כדורסל?
בערך חודש אחרי. בפעמים הראשונות שהגעתי היה לי ממש קשה, אבל באתי למרות זאת, הרגשתי חלק כאחת שהיתה אמורה לשחק בקבוצה הזו אז כן היה חשוב לי שתצליח ורציתי לתמוך.
הבנתי שהגיע הזמן לצאת מהמצב שהייתי בו, קרה, לקח לי זמן שהייתי עצובה בו ועכשיו צריך להמשיך הלאה.


מי תמך וליווה אותך בתקופה הזו?
חבר שלי בעיקר והמשפחה שלי. הבנות מהקבוצה באו אלי אחרי הניתוח ועודדו, אבל באותה תקופה העדפתי להסתגר עם המשפחה והחבר.


ההורים שלך, שהיו שחקני כדורסל בעצמם, מה הם אמרו, תמכו בחזרה או שניסו לשכנע אותך להפסיק עם התחום?
הם בעיקר תמכו, בי ובכל החלטה שאקבל. דעתם היתה שאני צריכה להחליט מה טוב בשבילי ומה אני רוצה. שמה שיעשה לי טוב זה הדבר הנכון.


מה חיזק אותך?
בעיקר הרצון לשחק. ברגע שאני החלטתי שעוזבת את כל המחשבות בצד, הרי יש הרבה ספורטאים שנפצעים, אז התמקדתי בשאיפה והאהבה שלי לכדורסל.



"בשבילי כדורסל הוא קודם כל - להנות"

את הצעדים הראשונים עשתה בחוג כדורסל במושב בו גדלה, היא ניסתה את הענף שהמשפחה שלה כולה לקחה בו חלק והתאהבה גם היא. כדי להמשיך ולהתקדם עברה לשחק בפתח תקווה, בין כיתות ז'-ט' ואז הגיע המעבר שעשה עבורה את הפריצה.


זו היתה החלטה טובה מבחינתך לעבור למועדון גדול כמו רמת חן?
כן. אני מאד רציתי לעבור לשחק בליגת התיכונים ו"בליך" זו היתה אופציה טובה. עברתי קודם כל כדי לשחק בליגת התיכונים וברמת חן הקבוצה משולבת אז זה התאים לי.
ההחלטה היתה נכונה לדעתי, אני נהנתי לשחק שם, כבר בהתחלה עליתי חמישייה והייתי שחקנית משמעותית ומבחינתי אני באה לשחק כדורסל, תן לי לשחק ואני שמחה – כיף לי.


למה היה חשוב לך ליגת תיכונים? מה יש בה שמושך יותר מליגת נערות?
אני לא יודעת להסביר, ראיתי אותה בטלוויזיה ואמרתי לעצמי שאני רוצה להיות שייכה לענף הזה, להיות שם.
יכול להיות שזה בגלל הסיקור והשידורים בטלוויזיה, רואים אותה, מדברים עליה.

אני קופץ קצת קדימה כמה שנים. שיחקת בבליך שהגיעו לגמר בתיכונים, היית בנבחרות ישראל ואפילו בקבוצה הבוגרת בליגת העל של רמת שהיתה קבוצת צמרת באותן שנים. איך מכל זה- הגעת בסוף לשחק שנתיים בלאומית? איפה המסלול השתבש?
השנתיים בקבוצה הבוגרת היו מאד קשות מנטאלית, ישבתי על הספסל במשך שנתיים, אמנם השקעתי המון באימונים ולמדתי והתקדמתי מהאימונים עם הזרות, אבל בליגה לא קיבלתי דקות בכלל. זו היתה קבוצה עם שאיפות, בנו סגל רחב עם שחקניות כמו אפשטיין וגיגי בישראליות ועוד 4 זרות ולא כ"כ נתנו לי הזדמנות או שאולי אני לא ידעתי לקחת, לא מחפשת להאשים, אבל בשורה התחתונה שנתיים לא שיחקתי בכלל והרצון לשחק היה גדול.
חיפשתי קודם כל קבוצה שאזכה בה להרבה דקות משחק, לחזור למה שאוהבת. אז עברתי לבני יהודה, אחרי שבאימון פתוח הרגיש לי נכון להיות שם.
שנה אחר כך התחלתי ללמוד והחלטתי שבשלב הזה של החיים עדיף עוד עונה בלאומית לראות איך מסתדרת עם הלימודים ומשלבת. הכרתי את המאמן, קובי בן-עטיה, שאמר שמחפשים לבנות קבוצה צעירה עם כמה שחקניות מנוסות ושאל אם יתאים לי.
אני חושבת שהעונה הזו הוסיפה לי דיי הרבה, התחלתי להוביל כדור, להתמודד עם העובדה שאני שחקנית מובילה שההגנות מתמקדות בי ואין ספק שזה הוסיף לי.


כדורסל היה חלום?
בהתחלה כן, כשעברתי לרמת חן, ידעתי שאני הולכת עד הסוף, זה כל מה שמעניין אותי לא חברות ובילויים, אני הולכת להתקדם ממש ואז אחרי הפציעה הראשונה נכנסתי לפרופורציות שכדורסל זה לא הכל בחיים, יש עוד דברים כמו לימודים. החלמתי והמשכתי לשחק, הגעתי לליגת העל עם ביטחון ואמונה שיכולה להצליח, אבל הישיבה הממושכת על הספסל הורידה לי אותו ואת המוטיבציה. ניסיתי שנתיים להילחם על המקום שלי, לא ויתרתי מהר.


התפכחת?
אני חושבת ששוב הגעתי להבנה שיש את הכדורסל המקצועני שאני אוהבת אותו, אבל אני אוהבת יותר את המשחק עצמו, לשחק ולהנות. אז ירדתי ללאומית להחזיר לעצמי את ההנאה מתוך ידיעה שהתוכנית היא לחזור לליגת העל.
הכדורסל הוא אולי לא הכל בחיים, אבל הוא עדיין חלק משמעותי מאד.


אז מה החלום הנוכחי?
כבר אין לי חלומות גדולים או רחוקים, אני רוצה לעשות עונה אחת טובה בליגת העל, כזו שתוביל אותי הלאה, בלי הגדרת או מטרות. קודם כל לראות אם אני יכולה להוביל כמו שעשיתי בלאומית ואם אני אצליח, אמשיך לחלום. אני עברתי לעבוד במטרות קצרות.




"הלוואי והייתי יודעת להסביר מה זה הג'וק שנקרא אהבה לכדורסל"
למה בעצם כ"כ להתאמץ ולהקריב למען הכדורסל מהנסיעות כל פעם ל'בליך' ועד להתמודד עם שתי פציעות קשות ולחזור, מה יש בו?
זה נטו כיף. הלוואי והייתי יודעת לענות על השאלה מה זה הג'וק הזה שגורם לי לחזור אחרי שתי פציעות ושוב לרצות לעלות על המגרש.


מה התוכניות לשנה הבאה?
להנות, לשחק. אני רוצה להיות בקבוצה שבאמת מתאימה לי, שאצליח להביא בה את עצמי לידי ביטוי ולהראות את מה שעדיין לא הצלחתי עד היום וזה לא משנה אם בליגת העל או בלאומית.


מה עוד לא ראו ממך?
אני לא חושבת שהיכולות שלי תואמות את מה שהצגתי עד היום, עוד לא ראו ממני את מה שאני באמת יכולה לתת.


לסיום על מה שעברת, יש לך מסר לשחקניות צעירות?
לעשות הכנה טובה לכל עונה, לא להתעצל אפילו שלא חייבים. לעשות חיזוקים כל הזמן, אבל בסופו של דבר או שזה קורה או שלא קורה, אני הבנתי שלא הכל תלוי בנו.

"הכי" מעיין דגן...

1. האירוע הכי גדול/משמעותי– סל ניצחון נגד תל כביר בלאומית.	2. ההחמצה הכי גדולה שלי- הפציעה הראשונה בגיל 16. .
3. הכי רוצה להספיק לעשות בחיים– לטייל בעולם ולראות נופים משוגעים.	4. הכי מרגיע אותי- שיחה בסוף יום עם ציון, חבר שלי.
5. הכי מרגיז אותי- בינוניות וחוסר הוגנות.	6. הכי מצחיק אותי- תמימות של ילדים.
7. התכונה הכי דומיננטית שלי- השגיות, חתירה למצוינות.	8. הספר הכי טוב שקראתי– ההר הבלתי נראה.
9.הסדרה הכי טובה שראיתי– רמזור.	10. הדיסק הכי טוב ששמעתי- אוהבת לשמוע את רוב סוגי המוסיקה
11. הכי משפט שמלווה אותי (מוטו לחיים)- Yes I CAN! :-).	12. הכי מעריצה את- אין מישהו במיוחד.

ולפני סיום-
כשסיפרתי ברמלה שאני מתכוון לעשות ראיון עם מעיין דגן, הם סיפרו על שחקנית בעלת אופי מדהים, שהיתה המודל לחיקוי ואולי אפילו להערצה בין שחקניות האקדמיה בבן שמן שלקחו חלק במשחקי הקבוצה בלאומית. הסבלנות שלה להסביר וללמד, קנתה אותן.
ככה מספרת עליה טל הר-ורדי, שחקנית נערות אליצור רמלה: "היא שחקנית למופת, בן אדם טוב ואכפתית. תמיד חיפשה לעזור לנו בקשר לכדורסל ולקדם אותנו.
כיבדה אותנו, למרות שאנחנו שחקניות צעירות ונתנה לנו מקום בקבוצה".

גיל סלע, המאמן שבחר בה כהחתמה ראשונה לקבוצתו, מה שבסופו של דבר לא יצא לפועל, מספר על הסיבות שהביאו אותו להחתים אותה: "שחקנית טובה מאד שמבינה משחק , אופי מצוין עובדת קשה , יכולה לשמור על שתי עמדות וגם להתקיף בשתי עמדות , מאד הייתה חסרה העונה , זו שחקנית של 25 דקות לפחות בקבוצה כמו שלי".