א. תחילת הקריירה... כבר בגיל הגן התחברתי לכדור ולמשחקי כדור ובשלב הראשון שיכולתי להשתלב בחוג כדורסל עשיתי זאת. בכיתה א' הצטרפתי לחוג כדורסל מעורב עם בנים. בהמשך הצטרפתי לקבוצת הקט-סל של מועצה אזורית צפון הגולן, הייתי בת יחידה בקבוצה של בנים. בקבוצה זו למדתי את יסודות הכדורסל והשתתפתי במשחקים.
בכתה ח' עברתי לשחק עם בנות בקבוצת הנערות של גליל. בגליל העליון כדורסל הנשים והנערות מאד רציני ומפותח בהשוואה למצב בגולן, ולכן באופן טבעי מצאתי את עצמי בקבוצה הגלילית מאז ועד היום.
קבוצת הנשים של הגליל העליון ששיחקה בליגת העל התפרקה בתחילת שנות האלפיים ובשנת 2005 הוקמה מחדש הקבוצה על בסיס של נערות ונשים מקומיות - אני הייתי בניהן.


ב. כדורסל כחלום ילדות... כבר מגיל צעיר מאוד ראיתי את הכדורסל כחלום, רציתי להגיע לWNBA. כל הקיר מעל מיטתי היה מלא בתמונות של שחקני כדורסל של הלייקרס ובעיקר של קובי בראינט. בכל מקום שיכולתי שילבתי משהו שקשור לכדורסל.


ג. עיצב אותי כשחקנית... אחד הדברים המשמעותיים שכנראה עיצב אותי כשחקנית ובדרך שבה אני משחקת נובע מהרכב הקבוצה הגלילית. בד"כ הקבוצה לא הייתה מלאה ב"כוכבות על" עם נתונים פיזיים מדהימים (הגובה שלי בסה"כ 1.65 מטר). אך למרות ועל אף הנתונים, השחקניות תמיד שאפו להצליח ולהגיע רחוק, לכן אימצנו משחק קבוצתי כשרוח הלחימה וההקרבה מובילים אותנו בהתמודדויות.


ד. מועדון שהוא בית... בלי שום ספק הגליל הוא הבית ,האולם בהר וגיא הוא ה"חדר" שלי והקבוצה והאוהדים הם המשפחה שלי. מכתה ח' אני משחקת באולם בהר וגיא שבקיבוץ דפנה, למעט שנה שעברה שהיינו בליגת העל ושיחקנו בכפר בלום.
יש תחושה מיוחדת בלהיות חלק מהקבוצה הזו. מרגישים זאת על המגרש כאשר היציעים מלאים באוהדים והמון אנשים שמכירים ותומכים, וגם מחוץ למגרש. יש תחושה שיש תמיכה והערכה מצד אנשים בגליל. למרות שביתי ומשפחתי בגולן אני מרגישה לגמרי גלילית.

ה. אירוע שיא בקריירה... משחק הניצחון וזכייה באליפות ליגה לאומית מול הקהל הביתי בהר וגיא. זכייה שהעלתה את הקבוצה לליגת העל.
משחק זה יהיה בזיכרוני עוד הרבה זמן. הגעתי לסדרת הגמר מול אליצור תל אביב לאחר שנפצעתי בקרסול הימני בסדרת חצי הגמר מול ירושלים, אבל במשחק כזה מול הקהל הביתי שום דבר לא מורגש גם לא הכאב.
לראות את הצלחת לצד המגרש זה ממש ממריץ את הדם ומשכיח כל כאב. במשחק המכריע הזה התמזל מזלי וקלעתי את הסל הניצחון... אני לא אשכח שמיד לאחר הסל היה טיים אוט ותום פלינק תפס אותי ואמר לי "עלק פצועה!" בסוף המשחק נפל האסימון שלקחנו אליפות וההרגשה הייתה משוגעת, פשוט כיף.

אין ספק שגם לשחק במשך עונה בליגת העל , לקבל דקות משחק בליגה הבכירה ולשחק בהצלחה וללא נחיתות עם ומול השחקניות הכי טובות בארץ, זה שיא בקרירה.


ו. להיות שחקנית ישראלית... לאהוב ספורט ולהתנהג כמו ספורטאית. התנהלות רצינית באימונים, במשחקים, כאשר מנצחים וגם כאשר מפסידים.להיות חלק משמעותי בקבוצה מקומית ולשחק לעיני קהל מקומי. להיות חלק מהגאווה האזורית.


ז. להסתכל, בסוף הקריירה, אחורה ולהגיד שהשגתי... שעשיתי מה שאני אוהבת במקום שנהנתי.




(תמונה: "גליל עולה")


ח. השאלון המהיר - "הכי חן צלציון"...

1. האירוע הכי גדול/משמעותי– פציעה בברך שמאל לאחר שסיימתי תיכון.	2. ההחמצה הכי גדולה שלי- לא שיחקתי במשחק חצי גמר גביע המדינה בעונה שעברה בגלל פציעה.
3. הכי רוצה להספיק לעשות בחיים– לקחת תיק על הגב ולצאת לטייל לכמה חודשים בלי דאגות.	4. הכי מרגיע אותי- לצאת לריצה או טיול אופניים בשטח.
5. הכי מרגיז אותי- שגורבים את הגרביים שלי ומרחיבים אותן.	6. הכי מצחיק אותי- אין משהו ספציפי. העולם מצחיק אז צוחקים.
7. התכונה הכי דומיננטית שלי- שקט.	8. הספר הכי טוב שקראתי– בינתיים.... The kill artist .
9.הסרט הכי טובה שראיתי– אני לא ממש רואה טלויזיה.... אבל "גנוב על הירח" זה סרט שרץ חזק בבית.	10. המוסיקה הכי טובה ששמעתי- אני מאוד אוהבת את המוזיקה של Jack johnson.
11. הכי מעריצה את- לי קורזיץ	12. הכי הייתי רוצה לשחק לצד- טוני פרקר.

13. הכי משפט שמלווה אותי (מוטו לחיים)- "חייה ותן לחיות".




(צילום: שילה צלציון)