א. תחילת הקריירה... התחלתי לשחק כדורסל בכיתה ה' לאחר שאבא שלי עודד אותי לנסות לשחק כדורסל במקום כדורגל. את הכדורגל גיליתי בכיתה ג', שיחקתי בנבחרת בית הספר, נורא אהבתי כדורגל והייתי שחקנית מעולה, אבל אבא התעקש, הוא אמר לי שכדורגל זה בעיקר לבנים ולא כדאי לי להמשיך. בקיץ בין כיתה ד' ל-ה' הוא חיפש לי קבוצה ובסוף הגעתי לאליצור חולון, עד אז לא שיחקתי כדורסל בכלל, אפילו לא עם החברים בשכונה. בבית הספר לכדורסל מאד התבאסתי, הייתי דיי גרועה לעומת הכדורגל שעזבתי אבל עם המעבר לאליצור חולון נדבקתי בחיידק ומאז 12 שנים העברתי במועדון דרך 5 אליפויות רצופות ו-4 גביעים בנערות א' ועד ל-3 שנים בקבוצה הבוגרת של אליצור.


ב. כדורסל כחלום ילדות... מאז שאני "נדבקתי בחיידק", כמו שאומרים, חייתי, נשמתי ועבדתי בשביל הכדורסל. הייתי ילדה מאוד ספורטיבית ומאז שגיליתי שאני פשוט אוהבת כדורסל לא הפסקתי לשחק בכל מקום שאפשר.
אני זוכרת שהייתי בכל משחקי הבוגרות בימים של אינה גורביץ' וחלמתי להיות שם. שאפתי במיוחד להיות בנבחרת ישראל, ולשמחתי הגשמתי את החלום בנבחרות הצעירות – מנבחרת הקדטיות עד נבחרת העתודה נכחתי שנתיים בכל נבחרת, בפעם הראשונה בעצם שטסתי לחו"ל עם הנבחרת הייתי בת 14 וחצי בסה"כ שם הבנתי שהכדורסל זה האהבה שלי ומשם לקחתי את זה בשיא הרצינות.



ג. עיצב אותי כשחקנית... אני לא חושבת שאני יכולה להצביע על מישהו או חוויה מסוימת שממש עיצבה אותי כשחקנית, אבל הדרך היא התוצאה למה שאני היום. כל המאמנים ששיחקתי תחת הדרכתם וכל החינוך שלמדתי מהם עיצבו אותי. למדתי מה המשמעות בלהיות ספורטאי וכל מה שכרוך בזה- זמנים, משמעת, סדר, לימודים מעל הכול ועוד. היום אני מבינה שהכדורסל מלבד הכיף וההנאה הקנה לי ערכים רבים וחשובים שלא הייתי רוכשת בלי המשחק.



ד. מועדון שהוא בית... אין מה להגיד אליצור חולון היה לי בית חם ואוהב, לא הכרתי גם אף אגודה אחרת כך שאין לי למה להשוות, אבל אני יכולה להגיד שאליצור חולון בהחלט סיפקו לי רגעים וחוויות בלתי נשכחות דרך אימונים ועד הנפת גביעים או צלחות.

צילום: מעיין רימר

ה. האירוע שיא בקריירה... ישנם שני רגעים שהם מאוד משמעותיים עבורי בקריירה עד כה.
הראשון, גמר התיכונים בשנת 2005. שיחקנו נגד "אוסטרובסקי" רעננה, הייתי אז בכיתה י' ולמרות זאת קיבלתי 40 דקות במשחק – על הנייר הן היו טובות יותר וגם במשחק הן הובילו עד לדקה ה-39 שהפכנו את התוצאה אני זוכרת שלקחתי את הריבאונד האחרון במשחק ש-3 שחקניות קפצו עליי ובסוף ניצחנו בנקודה - הרגשתי הכי טוב בעולם.
באירוע השני כבר הייתי יותר מנוסה. גמר גביע נערות א' מול עמק יזרעאל, הייתי חריגת גיל וזו הייתה השנה האחרונה, ניצחנו בהפרש גבוה יחסית את המשחק וקיבלתי את תואר ה- M.V.P של המשחק, הרגשתי שזה סוג של סגירת מעגל.


ו. להיות שחקנית ישראלית... לצערי התשובה לשאלה הזו היא העצובה מבין כולן מפני שכידוע המעמד של השחקנית הישראלית אפשר להגיד, לא להיט.
הייתי 3 שנים בליגת העל וכל שנה חשבתי שעכשיו זו העונה שאני אפרוץ אבל באמת שלא קיבלתי הזדמנות אמיתית להוכיח ולא משנה כמה שהשקעתי, שבאתי ראשונה לאימונים ויצאתי אחרונה מהם, כל אלה לא קידמו אותי כמחליפה על הספסל, הזרות תמיד קיבלו עדיפות.
אבל לתשובה הזאת יש חלק נוסף, להיות שחקנית ישראלית בנבחרת ישראל זה הכי מרגש שיש, זו תחושת גאווה בכל משחק, בכל סל, ללבוש את המדים זה תחושה מדהימה, להיות בנבחרת ישראל זה הסיפוק הכי גדול שהיה לי אחרי כל ההשקעה והעבודה.


ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... שאני מסתכלת אחורה לעבר הקריירה הקצרה שלי אני מאוד גאה על הדרך שעברתי.
יש לי המון זיכרונות טובים מהכדורסל ורגעים בלתי נשכחים של זכיות בתארים.
גם אם לא הגעתי לאן שחלמתי להגיע, אני חושבת שהכדורסל תרם לי המון בפן האישי, הערכים של עמידה בזמנים, אחריות, שאיפה למצוינות ומשמעת עצמית שווים המון עבורי, ולפעמים הדרך זה מה שזוכרים בסוף יותר מהתוצאה עצמה.