בכל שבוע נזכה להכיר קצת יותר "אישית" שחקנית אחרת מהליגות הישראליות, והשבוע -
אורטל אורן (29), גארדית המשחקת בליגת העל במדי אליצור רמלה ובנבחרת ישראל. מלבד היותה שחקנית כדורסל אורן מסיימת בימים אלה תואר שני בייעוץ ארגוני.
א. תחילת הקריירה... התחלתי לשחק כדורסל בכיתה ג'. עד אז הייתי בחוג התעמלות קרקע ואבא שלי שהיה מאמן כדורסל בהפועל חולון הביא אותי לאימון ניסיון. לאחר כמה אימונים התאהבתי במשחק ובחרתי בכדורסל. זו הייתה תחילת הקריירה שלי, כבת היחידה באולם הפחים בביה"ס לכדורסל עם קבוצה שמורכבת מבנים בלבד. גדלתי במועדון אליצור חולון ובביה"ס קריית שרת חולון. אני זוכרת את עצמי כל הזמן עם הכדור. מכדררת שעות על גבי שעות וצופה בסרטי השליטה בכדור של פיט מרוויץ. מסרטים אלו קיבלתי רעיונות, אתגרתי את עצמי ופיתחתי את נושא השליטה בכדור. כילדה הופעתי באין ספור אירועי ספורט וגם כיום אני ממשיכה לפתח את זה ולעשות הרצאות והופעות לילדים בכל הארץ.
ב. כדורסל כחלום ילדות... מאז שאני זוכרת את עצמי חולמת כילדה, חלמתי להיות שחקנית כדורסל ברמות הגבוהות ביותר. החלום שלי מאז ומתמיד היה לשחק ב-WNBA . אומנם לא הגשמתי את החלום הגדול ( חלום שרק עשרות שחקניות מכל העולם זכו להגשים). אך, אני עדיין מרגישה ברת מזל על האומץ לחלום בגדול. בזכות השאיפה שלי להגיע לרמות הגבוהות ביותר בענף וההתמדה ברדיפה אחר החלום זכיתי להגיע למקומות נכבדים כמו לשחק במכללת UCLA, ליגת העל , נבחרת ישראל נשים , ולזכות באינספור חוויות ייחודיות שלא שוות פחות מזה.
ג. עיצב אותי כשחקנית... התקופה שלי ב-UCLA ללא ספק עיצבה אותי כבן אדם ובמיוחד כשחקנית. בגיל 18 התמודדתי לבד בארץ זרה, שפה זרה, פערי מנטליות והבדלי תרבות. אני מרגישה כי הקשיים והמכשולים הפיזיים והמנטליים שעברתי שם בדרך הם אלו שעיצבו את האופי שלי ולימדו אותי שאין דבר שהוא לא בר השגה גם אם הדרך אליו היא קשה וארוכה.
ד. מועדון שהוא בית... עקב התחלופה המתמדת של שחקניות ישראליות מידי שנה בקבוצות ישנו קושי לקרוא למועדון אחד בית. אך עבורי ללא ספק יש שני מועדונים הקרובים לליבי והם אליצור רמלה ומכבי אשדוד.
ה. האירוע שיא בקריירה... אירוע השיא בקריירה שלי הוא אליפות ה-PAC 10 במכללות עם UCLA. בגמר המערב הפתענו את סטנפורד החזקה וניצחנו בסל בשנייה האחרונה. האווירה המטורפת, עשרת אלפים אוהדים בקהל, דוד שלי שהגיע במיוחד למשחק ושיחת הטלפון עם ההורים בזמן שאני מניפה את הגביע במגרש זה משהו שתמיד ייחרט לי בזיכרון.
ו. להיות שחקנית ישראלית... מבחינתי ניתן לענות על שאלה זו מכמה זוויות שונות. כאשר הראשונה והעיקרית מבניהם זה להיות שחקנית ישראלית בנבחרת ישראל, לכוון הכי גבוה ולהרגיש גאווה בלייצג את המדינה בזירה הבינלאומית.
מבחינת הליגה, זה להתמודד ברמות הכי גבוהות עם השחקניות שמגיעות מאירופה וארה"ב, לשחק מול הקהל הביתי והתומך ובעיקר מול המשפחה והחברים. לצערי בשנים האחרונות הליגה איבדה את הצביון הישראלי . אני מרגישה שהשנה בזכות החוק הרוסי השחקניות הישראליות קיבלו יותר במה ולגיטימציה לשחק ולהרגיש חלק. אני באמת מאמינה שככל שאנשי האיגוד והמאמנים יאמינו בשחקנית הישראלית ובמוצר הזה שנקרא ליגת נשים וכמובן במקביל השחקנית הישראלית תמשיך לעבוד קשה ולהתמיד נחזור לקבל את ההרגשה שזוהי אכן הליגה שלנו שמבוססת על שחקניות ישראליות טובות ולגיטימיות.
ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... כשאני מסתכלת אחורה על הקריירה שלי אני מחייכת. יש המון פלאשים של רגעים מאושרים, קשיים רבים שעברתי בדרך ורגעים שלעולם לא אשכח. הכדורסל תרם לי המון, לימד אותי לשאוף תמיד למצוינות, חישל אותי כבן אדם ולימד אותי משמעת עצמית גבוהה. אין ספק שהאליפויות והגביעים שלקחתי בדרך הם רגעי האושר הקטנים שבשבילם עובדים כל יום ומתאמנים קשה אך יותר מזה אני חושבת שהחוויות, הזיכרונות והשיעורים לחיים שלמדתי הם אלו שהולכים איתי ולצידי להמשך הדרך. אני שמחה בהזדמנות שניתנה לי שבמקביל לכדורסל ראיתי עולם, ייצגתי את המדינה בחו"ל והצלחתי לשלב לימודים ולסיים תואר שני בייעוץ ארגוני כדי להכין לי את הקרקע לקריירה השנייה. אין ספק שהכדורסל זו אהבה שהפכה למקצוע או בעצם יותר מהכול חלום ילדות שהתגשם.
