א. תחילת הקריירה... התחלתי לשחק בכיתה ו'. הייתי ילדה ספורטיבית מאוד, ובבית המשיכה והעיסוק בספורט דבקו בי ועודדו אותי לבחור בספורט כחלק מרכזי בחיים שלי, אך היה עלי לבחור באיזה מקצוע. הבחירה הסופית הייתה בין התעמלות קרקע לבין כדורסל וההחלטה נבעה מעצם היות הכדורסל ספורט קבוצתי ויותר משך אותי להיות בחברה ולא בספורט יחידני. המועדון הראשון שלי היה בחוף השרון, משם עברתי להרצליה שהייתה קבוצה יותר מקצוענית ובכיתה ט' לאחר מחנה אימונים ברמת השרון עברתי ללמוד, להתאמן ולשחק ב'רוטברג' ובקבוצת הנערות של רמת השרון, אז היה לי ברור שזה זה.


ב. כדורסל כחלום ילדות... השאיפה והרצון להגיע הכי רחוק ולשחק ברמות הגבוהות ביותר היה טמוע בי מגיל צעיר מעצם היותי אדם תחרותי ואמביציוני. מהר מאוד התאהבתי במשחק והתחלתי להציב לעצמי מטרות. החלום היה ונשאר להנהיג קבוצה ולהגיע איתה להישגים, ובשביל לממש אותו השקעתי את כל כולי. עדיין משקיעה. אמנם החלום להיות שחקנית הוגשם אך עדיין יש דרך לעבור ומטרות להשיג והעבודה נמשכת.


ג. עיצב אותי כשחקנית... בתור שחקנית צעירה ההתמודדות עם הפסדים לא הייתה פשוטה. הדרך הכי טובה שמצאתי הייתה לעבוד קשה, ויותר. הבנתי שהצלחה לא תיתכן ללא עבודה קשה. כשעברתי לרמת השרון גלית מוסאי דרשה מאיתנו להתנהג כמקצועניות. הגעה בזמן, אימונים אישיים מעבר לאימונים הקבוצתיים והקפדה על אורח חיים ספורטיבי (תזונה נכונה וכד') לא היו בגדר המלצה. הקלות ואי רצינות לא באו בחשבון. המסגרת הייתה תובענית וכללה אימונים בבית הספר, מה שדרש ממני לעבור ללמוד ברמת השרון. נסיעות הלוך ושוב מגעש, לימודים והמון אימונים לא השאירו לי הרבה זמן פנוי. אז הבנתי כמה צריך להקריב בשביל להיות שחקנית. קשה לומר אם המסגרת התאימה לי או שאני התאמתי את עצמי אליה, אך דרך העבודה נטמעה בי ואני לוקחת אותה איתי לכל קבוצה אליה אני מגיעה, לא משנה מה הדרישות.

ד. מועדון שהוא בית... כשעברתי בית ספר והמרחק מהבית גדל, בעצם חייתי ברמת השרון. הקבוצה דאגה לי למשפחה מארחת לאחר שעות הלימודים והבנות של הקבוצה דאגו לי בלי סוף, אירחו ונתנו הרגשה של שייכות. זה בעצם המקום בו גדלתי וכל החוויות הראשונות שלי כשחקנית צעירה היו שם. כשסיימתי את הנערות והתחלתי לעבור בין קבוצות, חיפשתי משהו שיזכיר לי את הבית שהרגשתי ברמת השרון. אני יכולה לומר שרק השנה, לאחר 5 שנים, כשעברתי למעגן מיכאל חזרה ההרגשה המוכרת. בתור קיבוצניקית היה כייף להגיע למקום כזה. יש משהו בקיבוץ שנותן אקסטרה לאוירה הקבוצתית ולביחד של הבנות. הקירבה הפיזית וההיכרות מעבר לשעות האימונים לא קיימת בשום מקום אחר. יש פה קהל גדול שמגיע באופן קבוע למשחקים ומעודד, עוצר בחדר האוכל ובשבילי הקיבוץ, מתעניין, מפרגן ורק מחכה למשחק הבא. בנוסף, קיימים פה התנאים האופטימלים להתקדמות ועבודה נכונה.

ה. האירוע שיא בקריירה... בכיתה י"א לקחנו את גמר התיכונים. לראשונה זכיתי להגיע למעמד כזה ולחוות את ההרגשה של גמר. הגענו כאנדרדוג למשחק מול אוסטרובסקי, לאחר 3 הפסדים. לכולנו וגם למאמנים היה ברור שהסיכויים קלושים. אני זוכרת את גלית ועמית אומרים לנו ביום המשחק- שחקו בשביל להנות. רגעים כאלה כמעט ולא יחזרו. הגעתי עם כאבי בטן מטורפים מרוב התרגשות, וההרגשה הייתה מדהימה. אני עולה עכשיו לשחק מול 2000 איש במלחה. לא יכולה לתאר את הטירוף שהיה. רבע ראשון עוד היינו בפיגור מה שהפך את הניצחון למתוק עוד יותר. אני לא אשכח את ההרגשה שהייתה לי.. רק מלהיזכר ולכתוב את זה אני מתרגשת. זה אולי נשמע פתטי או מצחיק שאני נאחזת באליפות תיכונים מלפני 7 שנים אבל אני חושבת שיש משהו אמיתי וטהור במשחק נערות (לפחות בתקופה שאני שיחקתי) שלא משחקים בשביל כסף או בונוס שהובטח ולא בשביל החוזה לשנה הבאה, את משחקת בשביל המאמן שלך שאת מעריצה ורוצה להחזיר לו על כל ההשקעה ובשביל החברות שלך לקבוצה. אין יותר כייף מזה.


ו. להיות שחקנית ישראלית... בסוף העונה הקודמת הגעתי להחלטה לחזור ללאומית אחרי שנתיים ניסיון בליגת על. הגעתי להבנה שבבמה המרכזית של הכדורסל הישראלי קשה לשחקנית הישראלית להתברג וכדי להתקדם את צריכה מאמן שיאמין וידחוף אותך למעלה. בשביל להיות שחקנית משמעותית (שלא נדבר על מובילה) בקבוצה, עלייך להיות מאוד סבלנית ולקחת בחשבון שנים של ישיבה על הספסל. המציאות כרגע בליגת על היא שאת הטון נותנות השחקניות הזרות, והשחקניות הישראליות תפקידן להיות שחקניות משלימות. אני מאמינה שהליגה הראשונה צריכה להיות ליגה ישראלית. יש מקום לזרות, אך כשחקניות חיזוק ולא כשחקניות מרכזיות שדוחקות את הישראליות לשוליים. בליגה הלאומית לעומת זאת השחקנית הישראלית מקבלת את האפשרות להוביל, להשתתף ולהיות חלק מרכזי בדרך של כל קבוצה. לצערי זו אינה ליגה מקצוענית מספיק כמו ליגת על והשאיפה להגיע לטופ הכדורסל הישראלי עדיין קיים אצלי.


ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... בהתבוננות במבט שטחי- הרבה לא השגתי. תארים גדולים כמעט ולא לקחתי. אבל בתור ספורטאית אני מאמינה שחלק מההצלחה היא הדרך שאני עושה וספורט תחרותי הוא דרך מצוינת לרכוש כלים שישרתו אותי בכל מקום. דרך הכדורסל התבגרתי ולמדתי כיצד להתמודד עם כשלונות, איך מתנהלים בתוך קבוצה, מהי אחריות אישית ומהי אחריות קבוצתית וכמה סבלנות ועבודה קשה נדרשת בשביל להשיג מטרה. כל הדברים הקטנים האלה שמעצבים אותי כשחקנית ובעיקר כבן אדם הם ההישגים החשובים ביותר בשבילי.



צילום: איגוד הכדורסל