בכל שבוע נזכה להכיר קצת יותר "אישית" שחקנית אחרת מהליגות הישראליות, והשבוע -
רוני בן נון (23), גארדית המשחקת בליגת העל במדי מכבי רמת חן. מלבד היותה שחקנית כדורסל בן נון לומדת לתואר ראשון במשפטים ומנהל עסקים בבין-תחומי הרצליה.
א. תחילת הקריירה... כבר כילדה מאד אהבתי ספורט, אבל החוג הראשון שלי היה דווקא ג'ודו. הפעם הראשונה שנחשפתי לכדורסל היתה בכיתה ה', אחרי שמאמנת כדורסל ראתה אותי בהפסקה משחקת כדורגל, דווקא, הצטרפתי לקט סל של רמת השרון. בהתחלה זה היה רק "עוד" אחד מאימוני הספורט במהלך השבוע למעשה, לא הייתי השחקנית המרכזית בקבוצה, אך אהבתי את התחרותיות ואת הבילוי עם החברות פעמיים בשבוע. השינוי הגיע בכיתה ח', אז באמת התאהבתי במשחק. עמית הלמן, שאימן אותי אז, נתן לי מושכות לקבוצה למרות שלא הייתי השחקנית הכי טכנית או טובה הוא ראה בי את פוטנציאל והאמין בי. האמונה הזו גרמה לי להיות מחויבת והחלטתי שאשקיע את כל שעות הפנאי שלי בכדורסל. פרשתי מג'ודו, ונתתי את כולי לקבוצה.
ב. כדורסל כחלום ילדות... אם לומר את האמת, כילדה לא כדורסל לא היה בגדר חלום, לא חשבתי אז כ"כ רחוק פשוט נהנתי לשחק. יכול להיות שאם מאמנת כדורגל או כדורעף היתה ניגשת אלי אז בהפסקה, היום הייתי במקום אחר. באותן שנים החשיפה היתה מוגבלת, אז לא כ"כ הכרתי את הענף ושחקניות בו. נוסף על זה שלא שיחקה איתי שחקנית שהתקבלה לאחת הנבחרות, לא שאפתי להיות כמו מישהי או מישהו שראיתי בענף. אבל במהלך הדרך כשראיתי שאני מקדישה את כל זמני לכדורסל ומשתפרת, החלטתי שזה כנראה מה שאני רוצה לעשות בחיי והאופי שלי לא אפשר לי לעשות את זה פחות מהכי טוב.
ג. עיצב אותי כשחקנית... בכיתה י' נופיתי אחרונה מנבחרת הקדטיות. הניפוי היה מאד כואב ומאכזב, ודווקא מהמקום הזה, שראיתי עד כמה זה חשוב לי, הבנתי עד כמה אני רוצה להיות שחקנית כדורסל. כבר הייתי בסגל 12 האחרונות לאליפות ויום לפני הטיסה הודיעו לי ששחקנית אחרת טסה במקומי. היום אני יכולה להסתכל על הדברים כחוויה מעצבת, אך עבור ילדה בת 15 שהחלום שלה בבת אחת מתנפץ זו חוויה מאד לא נעימה.
באותו הקיץ, מלבד התמיכה הברורה של ההורים היתה לידי גלית מוסאי,שתמכה בי מנטאלית והחזירה לי את המוטיבציה והאמונה. באותו קיץ לקחתי מאמן אישי והתאמנתי 5 פעמים בשבוע. השנה שאחרי, כבר היתה טובה יותר. זכיתי בתואר אמ.וי.פי בליגת התיכונים ובקיץ שאחרי רפי בוגטין שאימן את הנערות, זימן אותי לנבחרת. זו היתה סגירת מעגל מבחינתי.
מלבד אותו אירוע, אני חייבת המון לגלית מוסאי, שתמכה בי גם בזמן הפציעה ברצועה הצולבת שעברתי בגיל 18 ובמשך כל השנים בהן אימנה אותי חינכה לערכים שהם יותר חשובים מכדורסל, חינכה לצניעות והכניסה אותנו תמיד לפרופורציה ובעיקר התייחסה לשחקניות כבני אדם.
ד. מועדון שהוא בית... בכל מקום ששיחקתי מצאתי סוג מסוים של בית. ברמת השרון, גדלתי במחלקת הנערות תחת גלית מוסאי. גלית תמיד הייתה אומרת לי שאני נמצאת "בחממה", אז לא הצלחתי להבין באמת למה היא מתכוונת. היום אני יודעת שצדקה. האגודה וגלית בפרט, סיפקה לי המון כלים להצליח. הן בפן החינוכי והן בפן המקצועי.
בהמשך בנתניה אצל זהר רייזמן, שם שיחקתי שלוש שנים. זהר נתן לי את הבמה להצליח ותמיד הרגשתי שם תחושה של בית. היום אני ברמת חן, אומנם לא הרבה זמן, אך אני יכולה להגיד שזהו מקום חם ואיכפתי. יש שם המון דאגה שלשחקנית יהיה את את השקט להצליח.
ה. האירוע שיא בקריירה... ללא ספק אירוע השיא בקריירה שלי היה בגמר ליגת על לתיכונים. שיחקנו, נבחרת רוטברג נגד אוסטרובסקי רעננה, לאחר שהפסדנו להם במהלך אותה העונה חמש פעמים ברציפות. אני לא יודעת להצביע מדוע האמנו שהפעם נעשה מהפך, אולי זו דווקא אותה תמימות שמאפיינת את הגיל הזה. התכוננו קשה הן מנטלית והן מקצועית. המשחק התקיים במלחה, באווירת משחק מטורפת, שהאולם תפוס עד אפס מקום כמחצית שלו צבועה באדום (הצבע של רוטברג). חזרנו ממינוס 18 במחצית וניצחנו את המשחק. הייתה לי קבוצה מדהימה שגלית מוסאי אימנה. התמימות, האהבה הטהורה לכדורסל, הביחד שהיה בקבוצה הזאת, הפכו את רגע הניצחון לרגע שנצור בלבי.
ו. להיות שחקנית ישראלית... להיות שחקנית ישראלית זו עבודה שנוצרה מאהבה. יש המון רגעים לא פשוטים, זו מלחמה להוכיח שהישראלית היא הבסיס ועמוד התווך של הליגת הזאת. זה לקום כל בוקר ולהתמסר לחלוטין למקצוע. זו מחויבות גדולה, רצון להוכיח ותשוקה להצליח. עם כל הקשיים, האתגרים, הניצחונות, ההפסדים, וכל הרגשות שהמקצוע הזה מביא עמו, אני מודה כל יום על הזכות לקום בבוקר ולעסוק בעבודה שאני ככ אוהבת וגם להתפרנס ממנה. זה לא מובן מאליו.
ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... זה מצחיק, דווקא כאשר אני מתבקשת כעת להסתכל אחורה ולחפש "הישג", הפן המקצועי, קרי תארים שונים וכו' מתגמד. אני רואה את התהליכים השונים שחוויתי כשחקנית וכאדם ודווקא בהם מתגאה. אני חושבת שכספורטאית את חווה המון דברים שאנשים בסביבתך ובני גילך בפרט לא מסוגלים להבין תמיד. הכדורסל מעצב, מפרה, מספק אתגרים וחוויות שלא הייתי מחליפה בעד שום הון שבעולם. יש המון קשיים בדרך, אך התמורה שקיבלתי שווה הכל.
היום אני יכולה להגיד שכמו כולן ארצה בסוף הקריירה לראות שהייתי חלק משמעותי מהקבוצות בהן שיחקתי, להוביל את הקבוצה שלי לתארים ולהשתלב כמובילה גם בנבחרת ישראל.
צילום: אלונה חליוא