א. תחילת הקריירה... למען האמת את תחילת הקריירה שלי עשיתי בכדורגל, ולכדורסל הגעתי בגיל מאוחר יחסית, 13. מגיל מאד צעיר הספורט היה חלק ממני, שיחקתי כדורגל עם בני הדודים שלי ומשם עברתי למ.ס. אשדוד. בגיל 13, המאמן ניגש אלי ואמר לי שלא יכולה להמשיך לשחק עם הקבוצה כי הגעתי לגיל שמתחילה בו הפרדה בין גברים לנשים. היה לי קשה לקבל את הבשורה הרגשתי שזה לא פייר, ממש אהבתי את המשחק, אבל קצת אחרי זה באחד הימים שהייתי במגרש הכדורסל (שיחקתי כדורגל) ניגש אלי שמעון בורד, הוא חיפש בנות שיגיעו לשחק כדורסל והציע לי. אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד מקסימום אחזור לשחק כדורגל. כשהגעתי לאימון, שמעון עשה לי כל מיני מבדקים לראות מה היכולות שלי, מה אני יודעת ומה לא וזה היה מוזר אבל הצלחתי לעשות את כל מה שהוא ביקש ממני והוא ממש התרשם ואני ממש נהניתי. מאז אני בכדורסל.


ב. כדורסל כחלום ילדות... מהרגע שהתחלתי לשחק כדורסל קיבלתי מחמאות מאנשי המקצוע שאימנו אותי ובכלל. אבל הרגע שבאמת הבנתי שזה החלום שלי היה כשזימנו אותי לנבחרת ישראל בפעם הראשונה. הייתי בת 14, בערך שנה אחרי שהתחלתי לשחק, אלי רבי בא לראות אימון שלנו באשדוד ואמר לי שאני מאוד מוכשרת ושהוא רוצה שאגיע לאימון הבא של הטרום קדטיות. התרגשתי ממש ובאותה שניה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים.


ג. עיצב אותי כשחקנית... בגדול, כל המאמנים שליוו אותי בדרך לימדו אותי דברים חדשים על עצמי ועל הכדורסל.
אני חושבת שזה ששיחקתי כדורגל עם בנים מאז שהייתי צעירה גרם לי לפתח אופי קשוח, שזאת התכונה הכי בולטת שלי, לדעתי. כשהתחלתי לשחק כדורסל הכרתי מאמנים קשוחים מאד, יותר ממה שהורגלתי. שמעון היה צועק עלי מלא ובהתחלה לא ידעתי איך לאכול את זה. בנבחרת אימן אותי רוני קאן שגם הוא לא עשה לי חיים קלים והם חישלו אותי כבר בתחילת הקריירה.
אחד האירועים שעיצבו אותי יותר מהכל הוא היום שרוני קאן ניפה אותי מהנבחרת בגיל 16. הוא עמד מולי וראיתי כמה קשה לו כשהוא אמר לי משפט שלא אשכח לעולם- "אם לא אנפה אותך,את תיקחי את כל הכישרון הזה שלך כמובן מאליו...". כעסתי נורא. רק אחרי תקופה מסוימת הבנתי כמה הוא עזר לי בעצם.
ואז הגעתי לעמק יזרעאל...שזה השינוי הכי גדול שעשיתי בחיי. הכרתי את לירן בראל והצוות המדהים שאיתו שנתן לי כל כך הרבה וגרם לי להבין שהכישרון שלי הוא לא הדבר היחיד שיגרום לי להיות שחקנית, ושעבודה קשה היא לפני הכל.
מעבר לכל התמיכה של המאמנים שליוו ומלווים אותי במהלך השנים, מעל הכל זאת התמיכה של המשפחה, שדחפה ודוחפת בכל רגע ורגע, מלווים אותי לאימונים, טסו איתי לאליפויות אירופה, ידעו להרים אותי ברגעים קשים ולא הפסיקו לתמוך לרגע.


ד. מועדון שהוא בית... שאלה לא פשוטה. אמנם גדלתי באשדוד, ככה שתמיד ארגיש הרגשה מיוחדת לשחק בעיר הזאת וברור שארצה בעתיד להיות שחקנית מובילה שם. עמק יזרעאל, אליו עברתי מאשדוד, זה המקום שבו אני באמת מרגישה בבית. יש משהו מיוחד באווירה שיש בעמק, משהו שקשה לתאר במילים.
היום אני משחקת בפ"ת, חממה קטנטנה שבה צוות מקצועי של אנשים טובים ואכפתיים.

ה. האירוע שיא בקריירה... אני עוד לא מרגישה שחוויתי אחד כזה. לייצג את נבחרת ישראל באליפות אירופה, לקחת גביע בנערות עם עמק יזרעאל, ולהיות במעמד של גמר אליפות לנשים עם אשדוד הן היו החוויות הבלתי נשכחות שעברתי עד היום, כשמבניהם הכי משמעותית היא הזכייה בגביע בנערות עם עמק יזרעאל. זאת הייתה סגירת מעגל של שנתיים בלתי נשכחות שם. כולנו הגענו חדות למשחק הזה, היתה התרגשות מטורפת והדברים התחברו לנו, כל אלה היו הסיבות לזכייה ולעוצמת השמחה. לאחר המשחק קיבלתי המון מחמאות, לא רק אישית אלא על כל המשחק שלנו. זו היתה הרגשה מדהימה ומיוחדת.


ו. להיות שחקנית ישראלית... מצד אחד, כבוד גדול, אני גאה במקום שהגעתי אליו. עבורי לשחק בליגת העל זה לא דבר מובן מאליו. כמו גם להגיע לרגע הזה שבו לובשים את מדי הנבחרת... זו הרגשה שקשה לתאר במילים.
מצד שני, לא הכל ורוד. יש סיטואציות ורגעים שההתמודדות מורכבת ויש המון וויתורים שצריך לעשות.
בעיני כמות הזרות שמשחקות בארץ פוגעת בנו, בתור ישראליות. כשחקנית ישראלית צעירה, הייתי רוצה שעוד שחקניות ישראליות ישחקו בליגת העל וכמות הזרות תפחת.


ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... מבחינתי הישג לא מתבטא רק בתארים.
הכדורסל גרם לי לשינויים משמעותיים בחיי. גרם לי לעשות בחירות שלא הייתי עושה אם לא הייתי שחקנית הכדורסל.
עזבתי את הבית ואת החברים בגיל צעיר ועברתי לגור לבד, במקום רחוק, שזה לא משהו רגיל בעיני ובטח לא משהו שאפיין אותי באותה תקופה. ההתמודדות וההצלחה הם בהחלט הישג מבחינתי.
כשאפרוש בסוף הקריירה ארצה לדעת שהשגתי את היעדים שהצבתי לעצמי הצלחה בארץ ובחו"ל. אני רוצה להיות מספיק טובה כדי להגיע לשחק באירופה ולזכות בתארים, אבל הכי חשוב ארצה להסתכל על כל התקופה ולדעת שנהנתי.