א. תחילת הקריירה... התחלתי לשחק בשלב מאוחר יחסית - בכיתה י' במכבי כפר סבא. הצטרפתי לקבוצה בעיקר בשביל הכיף והתחביב עד שבקיץ של אותה שנה נסעתי עם המשפחה לחופשה בקלאב מד בטורקיה שם פגשתי במקרה את שמוליק זיסמן, שחקן עבר של מכבי תל אביב. שיחקנו שלוש על שלוש אני אחי וגיסי נגדו ונגד שניים מבני משפחתו, בסוף המשחק שבו גם ניצחנו הוא ניגש אליי ואמר לי שאני חייבת להתחיל בקריירת כדורסל מקצוענית. עד אותו היום שמעתי את המשפט הזה מלא מעט אנשים אך לא ייחסתי לו משמעות רבה, אך כשהגיע מישהו בעל הידע והניסיון כמו של זיסמן כבר לא יכולתי להתעלם והבנתי שאני חייבת לנסות. שבוע לאחר שחזרתי לארץ ובצירוף מקרים די מדהים קיבלתי הצעה לעבור למכבי רעננה, שם התחלתי במחשבות יותר רציניות על קריירה וכעבור שנה במועדון כבר הייתי בסגל הקבוצה הבוגרת בליגת העל.


ב. כדורסל כחלום ילדות... מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היתה לי אהבה לספורט ולמשחקי כדור. כילדה בניתי לעצמי סל בחצר, תליתי טבעת על הסוגרים של אחד החלונות, אפילו קרש לא היה וככה הייתי מעבירה שם שעות, בלזרוק לסל ולדמות מצבי משחק ושחקנים. כל השנים עקבתי בעיקר אחרי כדורסל גברים ורק כשעברתי למכבי רעננה התחלתי להתעניין בליגת הנשים והבנתי שניתנה לי מתנה ושיש לי את האפשרות להפוך את האהבה למקצוע.


ג. עיצב אותי כשחקנית... מי שעזר לי וגרם לי להאמין שאני יכולה להיות שחקנית הוא לא אחר מאשר רלף קליין ז"ל. רלף ראה אותי משחקת פעם אחת במקרה ומתוך אמונה בי ורצון לעזור התנדב לעבוד איתי באימונים אישיים. אני זוכרת שהייתי יוצאת בשש בבוקר מהבית רק כדי להגיע לאימונים איתו, למדתי ממנו המון, הרבה מעבר לכדורסל ונהניתי מכל דקה. כל פעם שהביטחון העצמי טיפה מתערער אני נזכרת בדברים שהוא אמר לי, שנתנו לי מוטיבציה ומלאת תודה על שזכיתי להתאמן ולהכיר מאמן ואדם מיוחד כזה.


ד. מועדון שהוא בית... אפשר לומר שמכבי רעננה הוא המועדון שאני מרגישה בו הכי בבית, שם בעצם התחלתי את הקריירה. שיחקתי במועדון במסגרת של נערות ובוגרות – לאומית וליגת העל ויש לי זיכרונות מאוד טובים מהתקופה הזאת. לפעמים מילים לא יכולים להעביר את התחושה מדוע קוראת לו "בית", אבל כשנזכרת באותן שנים ואיך חשבתי שלא אעזוב אותו לעולם כדי להמחיש את ההרגשה. העזיבה היתה לא קלה ולו היו נסיבות אחרות הייתי שמחה להישאר אבל גם כשעזבתי תמיד מרגישה באיזשהו מקום שעוד אחזור לשם.