בכל שבוע נזכה להכיר קצת יותר "אישית" שחקנית אחרת מהליגות הישראליות, והשבוע -
ענבר לברון (20), גארדית המשחקת בליגת העל במדי הפועל גליל עליון ובנבחרת העתודה. מלבד היותה שחקנית כדורסל לברון משרתת כחיילת בצה"ל ומאמנת קבוצת ילדות בגליל העליון.
א. תחילת הקריירה... התחלתי לשחק כדורסל בכיתה ד', עם בנים בקבוצת הקטסל של הקיבוץ, 'הפועל חולתה', אבל כבר בגיל צעיר יותר תמיד הייתי עם הכדור, אם זה עם החברים מהקיבוץ או זורקת לסל שהיה מחוץ לבית עם האחים שלי. בקיבוץ, בכל ארבעה בתים, פחות או יותר, יש סל בחצר, אז כל יום היינו הולכים לשחק בסל אחר, מהרגע שחוזרים הביתה מהבי"ס עד שמחשיך.
אחד מבני הכיתה של, כינר, היה השותף הרציני שלי למשחקים, היינו משחקים הרבה בסל שהיה לו בחצר ואני זוכרת שתמיד הוא היה אומר לי שכשאני אגיע ל WNBA, לא לשכוח לספר שהתחלתי לשחק ב"סל של כינר". ל-WNBA כנראה שאני כבר לא אגיע אז הנה, עכשיו אני מנצלת את הבמה כדי לספר שגדלתי ב"סל של כינר".
ב. כדורסל כחלום ילדות... מגיל 4 היה לי מנוי למשחקים של 'הפועל גליל עליון' גברים בכדורסל, נהגנו ללכת כל המשפחה, ושם התחלתי להתעניין. למען האמת, כל השנים עקבתי בעיקר אחרי כדורסל גברים ורק בשנים האחרונות התחלתי להכיר יותר ולהתעניין בליגת הנשים, ככה שבתור ילדה לא חשבתי יותר מדי רחוק בקטע מקצועני. שיחקתי כי פשוט נהנתי מהכדורסל. כן שאפתי להשתפר כמה שיותר ולהיות הכי טובה אבל רק לפני 4 שנים, כשהצטרפתי בפעם הראשונה לנבחרת ישראל, התחלתי לחשוב רחוק יותר. אני עשיתי בגרות בערבית, 5 יחידות, ביחד עם חברה טובה מהקיבוץ ותיכננו ללכת ביחד למודיעין. כבר הייתי במיונים ואז פתאום נפל לי האסימון שהמשמעות היא להפסיק עם הכדורסל. הבנתי שזה משהו שאני לא יכולה לוותר עליו, שזה בתוכי, משם העניינים התגלגלו ועד לרגע זה, אני לא מתחרטת על כלום.. מקווה שזה לא ישתנה בעתיד.
ג. עיצב אותי כשחקנית... יש שני מאמנים עיקריים שעיצבו אותי כשחקנית. צביקה קנר, שאימן אותי בקטסל בין כיתה ד' לכיתה ו'. הוא לימד אותי את יסודות המשחק וגרם לי להבין ולאהוב כל כך את המשחק הזה. ועידן ביר שמאמן אותי כבר שנה שישית ברציפות, עם עידן הגעתי לשיאים חדשים- אליפות נערות א', אליפות ליגה לאומית הכוללת עלייה לליגת העל, והופעות בנבחרות ישראל. עידן תמיד היה בשבילי הרבה מעבר למאמן, מעין אח גדול, אחד שאפשר לדבר איתו על הכל.
ד. מועדון שהוא בית... טוב, זה ממש קל, גליל עליון. האווירה פה היא של משפחה, לא של קבוצת כדורסל. כמו שעידן הוא כמו אח בשביל הבנות, ככה גם כל הצוות, המנהלת, היו"ר וכל מי שתומך ועוסק בקבוצה, עושה את זה מאהבה נטו ומרצון בהצלחה שלנו ושל כל האזור.
צילום: אתר "גליל עולה"
ה. האירוע שיא בקריירה... ללא ספק הזכייה באליפות עם נערות א' לפני שנתיים. האליפות הזו הייתה תוצר של עבודה קשה במשך ארבע שנים. כשהייתי בכיתה י' כמעט ירדנו ליגה, ומאז כל שנה השתפרנו והתקדמנו עד האליפות המדהימה. זאת הייתה הפעם הראשונה שזכינו, הכל היה חדש. לקחת אליפות נערות, עם חברות לקבוצה שהן בעצם כמו אחיות, ומול אולם מפוצץ ב600 איש, זה משהו שאני מאחלת לכל שחקנית. אני זוכרת שיום אחרי האליפות, אמא שלי חזרה מהכלבו בקיבוץ וסיפרה לי שהיא הרגישה כמו האמא של הכלה יום אחרי החתונה, כל מי שראה אותה, בירך אותה על האליפות שלנו. אנשים פה היו בטירוף.
ו. להיות שחקנית ישראלית... האמת היא שאני די 'רוקי' בכל הקטע הזה של שחקנית ישראלית מול שחקנית זרה. זו שנה ראשונה בליגת העל. עכשיו אני מבינה עד כמה השחקנית הישראלית צריכה למצוא בתוכה את הערך המוסף כדי להתמודד כי לא משנה כמה נעבוד, תמיד יהיה לשחקניות הזרות יתרון פיזי עצום.
אני לא יודעת מה קורה במקומות אחרים, אבל פה בגליל זו גאווה גדולה להיות שחקנית כדורסל ישראלית. אנשים תומכים, מגיעים למשחקים. גם בשנה שעברה, כשהיינו בליגה הלאומית, הצלחנו להביא קהל גדול למשחקים. קהל שבא לראות כדורסל ישראלי.
ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... אני רק בת 20, ככה שמבחינה מקצועית, אני לא חושבת שכבר יש לי את הזכות להסתכל בנחת אחורה ולחשוב על מה שהשגתי, אני צריכה לעבור עוד כמה וכמה דברים כדי שאוכל לעשות את זה. אבל אם אני מסתכלת על דברים שהשגתי בזכות הכדורסל זה את המסגרת המדהימה הזאת וחוויות שעברתי עם אנשים שכל כך קרובים אליי ויקרים לי, חוויות ורגעים שיישארו איתי לנצח.
אני מאוד מקווה שאחרי שכבר אפרוש מכדורסל, אני אסתכל אחורה ואזכור הרבה יותר רגעים של אושר ושמחה מאשר רגעים של כאב ואכזבה..וכמובן שאני לא אתנגד לעוד איזה תואר אחד או שניים ;-)
צילום: אלונה חליוא