א. תחילת הקריירה... את הקריירה שלי אני תמיד מחלקת לשני מסלולים מקבילים... הראשון הוא הליגה - מהליגות הצעירות ועד ליגת העל בכל השנים; והמסלול השני הוא הנבחרות - מהצעירות ועד הבוגרת כיום. כרונולוגית תחילת הקריירה המקצוענית בליגה היתה בחולון. אחרי מספר שנים יפות בקבוצות הנערות של אליצור חולון, בגיל 17-18 התאמנתי עם הבוגרות, שהייתה קבוצה מאוד חזקה, והיה לי הכבוד להתאמן עם זרות ברמה הגבוהה ביותר ושחקניות ישראליות מהטובות שהיו לנו, כמו לימור מזרחי. אבל מבחינתי מרגישה שההתחלה האמיתית הגיעה אצלי דווקא עוד לפני כן, בטיסה הראשונה עם נבחרת הקדטיות- הפעם הראשונה בה לבשתי את מדי הנבחרת. את הפעם הראשונה הזו והנבחרת הראשונה אני תמיד משווה לסוג של "אהבה ראשונה" ומרגישה שבגלל אותה משמעות גדולה ומיוחדת של לייצג את המדינה, שם בעצם הבנתי שזו הולכת להיות יותר מאהבה או תחביב, אלא קריירה.



ב. כדורסל כחלום ילדות... כדורסל אצלי היה מעבר לרק חלום ילדות... הוא היה רוב הילדות שלי עצמה. אני מגיעה מבית דיי ספורטיבי, אבי היה שחקן נבחרת ישראל בנוער עד שהתגייס לצבא, ומאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד זוכרת כדור ביד, רצון ללכת למגרש לשחק (גם כדורגל וכל ספורט אחר) שעות על גבי שעות, בכל שעה ובכל תנאי מזג אוויר שלא יהיה, רק לזרוק עוד זריקה, לקלוע עוד סל. החלום כהסתכלות עתידית התחיל להתגבש כשהצטרפתי למסגרת קבוצתית בפעם הראשונה, בקט-סל באס"א י-ם, ובערך במקביל אני זוכרת שהיו משדרים לעיתים רחוקות את משחקי הפלייאוף והגמרים הגדולים של אליצור חולון, רמלה ורמת השרון, בטלוויזיה. הייתי צופה בהתרגשות ומרגישה שרוצה להיות שם יום אחד. החלום הגדול תמיד היה להגיע לנבחרת ישראל ולייצג את המדינה.



ג. עיצב אותי כשחקנית... קשה להגיד או להגדיר אירוע/בנאדם אחד שעיצבו לי את הקריירה.. כי בעצם כל מה שקורה לנו תוך כדי תנועה בקריירה, כל משחק, כל טורניר, כל הפסד גדול או ניצחון גדול, כל אימון, כל קבוצה חדשה ומאמן חדש, כל פציעה, כל הבנה עם עצמך על מה צריך לעבוד ואיפה להשתפר - כל יום מחדש...כל אלה כמכלול מעצבים אותנו כשחקניות, ובכלל ספורטאים. גם אצלי יש כמה וכמה אנשים שאני זוכרת שהשפיעו עליי המון במהלך השנים, לטובה או לרעה. אבל אבחר באירוע של הפציעה שעברתי - הקרע ברצועה הצולבת, וכל תהליך השיקום ממנה, כמשהו משמעותי, ולו רק בגלל שאחרי שנים של טירוף בלתי פוסק – משחקי העונה הסדירה ובקיץ נבחרת (לפעמים יותר מאחת), ושוב חוזר הניגון, הגיעה איזושהי הפסקה שנכפתה עליי ובין אם רציתי או לא - גרמה לי להסתכל על כל הקריירה בפרספקטיבה אחרת ובפרופורציות אחרות, גם אחורה על השנים שעברו, וגם על ההסתכלות קדימה לשנים הבאות. בסופו של דבר מבחינתי הפציעה וההתמודדות איתה זכורה לי רק כמשהו חיובי שבהחלט עיצב אותי כשחקנית וגם בחיים, כעוד מכשול ואתגר שהתמודדתי איתו ועברתי.



ד. מועדון שהוא בית... לצערי, בשנים האחרונות, וזה משהו שלא קורה רק בכדורסל שלנו אלא בכל הספורט העולמי, כבר כמעט ואין זהות ושייכות של שחקנים למועדון מסויים, לסמל, לבית. כל עונה, במקרה הטוב אם לא באמצע עונות, המון משתנה, מאמנים, שחקניות/ים. הספורט נהיה גם הוא עסק אחד גדול ואיבד מהערכים הספורטיביים הערכיים שמהם בעצם נולד, וחבל שכך. מבחינתי אני כן יכולה להגיד שברוב הקבוצות בהן שיחקתי כן הרגשתי תחושה של הזדהות עם המועדון ובמקרים מסויימים אפילו בית, בזמן ששיחקתי בהן. לצערי, לא נוצר מצב ששיחקתי בקבוצה יותר משנתיים ברציפות, וכולי תקווה שמעכשיו זה ישתנה. כרגע, למרות שאני לא נמצאת שם הרבה זמן, אני כבר יכולה להגיד ולהעיד שכל מה ששמעתי על המועדון של אשדוד אכן נכון, ואני כבר מרגישה שם מאוד בבית ובאמת מעבר למקצועיות של המועדון, תחושת משפחתיות שלא הרגשתי בשום מקום אחר.