בכל שבוע נזכה להכיר קצת יותר "אישית" שחקנית אחרת מהליגות הישראליות, והשבוע -
רבקה רוס (23), רכזת המשחקת בליגת העל במדי הפועל ראשון לציון זו השנה השלישית. מלבד היותה שחקנית כדורסל רוס סטודנטית שנה שנייה לתואר ראשון במנהל עסקים ומאמנת קבוצת קטסל במחלקת הילדות של הפועל ראשון לציון.
א. תחילת הקריירה... את תחילת הקריירה שלי אני רואה ביום שהתחלתי להתאמן באס"א ירושלים. בכיתה ה' הגעתי לראשונה לאגודה, עד אז שיחקתי בקבוצת קטסל בנים במכבי גבעת זאב. בערך בכיתה ז' ממש התאהבתי בכדורסל בעיקר בזכות הכיף והסיפוק שנתן לי מגיל כלכך צעיר, וידעתי שארצה להמשיך בספורט הזה ולנסות לפתח קריירה מקצוענית בעתיד כשחקנית כדורסל.
ב. כדורסל כחלום ילדות... כילדה הכדורסל לא היה עבורי כחלום. התחלתי בהמון ענפי ספורט שונים (טניס,שחייה,אתלטיקה ...). כשעליתי לארץ ממיאמי בגיל 8 אבא שלי אמר לי שרצוי שאבחר ענף אחד ספציפי ואתרכז אך ורק בו, אז כמובן שבחרתי בכדורסל(כל שאר הענפים האינדבדואליים לא דיברו אליי). אני עוד זוכרת שכילדה הייתי צופה באימונים ובמשחקים של הבוגרות, ככה שהיה לי תמיד לאן לשאוף. לא היה לי חלום ספציפי בכדורסל, רק ידעתי שאני רוצה להיות הכי טובה.
ג. עיצב אותי כשחקנית... יש כמה מאמנים שבהחלט עיצבו אותי כשחקנית, אך אני חושבת שמי שהצליחה ממש לעצב אותי כשחקנית ובעיקר כאדם, זאת שירה העליון. לא קל לשנות ולהשפיע על שחקניות בוגרות ומקצועיות שכבר חושבות שהן יודעות הכל בכדורסל, אך אני חושבת שבשנים האחרונות למדתי המון, התבגרתי והתחשלתי כשחקנית, בזכותה. עזר לי מאוד להקשיב ולקבל ממנה ובכך להתקדם.
ד. מועדון שהוא בית... שאלה קשה!!! אס"א ירושלים זה המקום שבו גדלתי ושיחקתי במשך 10 שנים ,והוא תמיד יהיה הבית שלי. זה מקום שהוא הרבה מעבר למועדון ,וכשהודיעו לי שהקבוצה לא עולה לליגת העל (למרות שלקחנו אליפות) באמת הרגשתי שלוקחים לי את הבית... אבל איך אומרים: "הכל לטובה"? ממצב שבו הרגשתי פשוט אבודה ,הגעתי להפועל ראשון לציון ,שהוא כבר שלוש שנים המשפחה שלי, היום אני יכולה להגיד שזה הבית שלי . הפועל ראשון לציון זה המקום המושלם להיות בו ואני מאחלת לכל שחקנית לעבור בו.
ה. האירוע שיא בקריירה... בשנה האחרונה שלי באס"א ירושלים, המשחק הראשון של הגמר (מול הפועל ראשון) התקיים במגרש שבו גדלתי, מול כל החברים והמשפחה, זה היה המשחק שיא שלי עם 43 נקודות וניצחון שסלל לנו את הדרך לאליפות.
ו. להיות שחקנית ישראלית... אני חושבת שלהיות שחקנית ישראלית זו גאווה גדולה. מגיל מאוד צעיר בעצם השחקנית הישראלית צריכה להשקיע, להקריב ולוותר על המון דברים בדרך כשבעצם שום דבר אינו מובטח. כל שחקנית עוברת תהליך שונה ומתמודדת עם קשיים ומכשולים בדרך למעלה, אך אני כמעט בטוחה שכולן יגידו שהיה שווה.
ז. להסתכל אחורה ולהגיד שהשגתי... אני כל הזמן שואלת: מה נשאר לנו מכל הכדורסל הזה? תהילה? לא ממש. כסף?לא הרבה. אולי קצת חוויות, אך בעיקר מה שנשאר זה האנשים שיוצא להכיר בקבוצות שאנו עוברות בהן במשך השנים כשחקניות מקצועיות. אני רואה בזה זכות מאוד גדולה, כך שאם אחליט לפרוש מחר אוכל להסתכל אחורה ולהגיד ש"השגתי" להכיר אנשים מדהימים ובאמת חברים לחיים.
